סחר המוות הישראלי

הסרט "המעבדה" עוסק ב"ייצוא הביטחוני", הנשלח בחלקו למשטרים באפריקה שמדינות אירופה אינן מוכרות להם נשק, ומהווה כמעט 10% מהיצוא שלנו

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יצחק לאור

"המעבדה", בימוי ותסריט: יותם פלדמן; צילום: פיליפ בלאיש; עריכה: רון גולדמן, טל שפי; מפיקים: יואב רועה ואורית זמיר

לפני כשלושים שנה סיפר לי מישהו מוותיקי השמאל על מכר שלו, קיבוצניק לשעבר, תת־אלוף, או משהו כזה, שפתח "חברה לייעוץ ביטחוני", כלומר מכר לוחמה. הזירה שבה עשה את כספו היתה בפיליפינים, שם סייעו מדריכיו לדכא מרידות בשירות הדיקטטור הפיליפיני של אותם ימים. מה שאהבתי בסיפור ההוא (ובעקבותיו תהיתי בכתיבתי על העמדת הפנים הפוסט־מודרנית של יורים־בוכים, ולא על התלונה הבנאלית על "יורים־בוכים"), ומה שלא הרפה ממני בסיפור ההוא, היה העובדה שהקצין התפאר ברצינות בפוסטר של צ'ה גווארה שהיה תלוי בלשכתו, גם כאשר פיקד על דיכוי ההתנגדות ברצועת עזה בתחילת שנות השבעים. חלף כמעט דור. קציני צה"ל, העושים את הונם אחרי היציאה המוקדמת מאוד לפנסיה, ומוכרים אמצעי המתה של עניים, מורדים, טרוריסטים ואנשי שוליים בעזרת מדינת ישראל (היכולה למנוע מהם מכירות, או ייצור, והם צריכים קשרים טובים גם בצמרת הביטחון אצלנו וגם בצבאות הזרים), קציני צה"ל אלו כבר אינם תולים פוסטרים של צ'ה גווארה, אבל הם מיטיבים לשלוט בכל שיח נחוץ. כי זה טיבו של הסוחר. נוכח המראיין העדין הוא מפגין שכלתנות. נוכח רוכש הנשק הוא מפגין אכזריות. בדרך כלל, הם אינם מתנצלים. אכזריותם ואכזריות הפרנסה שלהם מקובלות על החברה שלנו.