הטמטום, השמאלץ והבנאליות של ואגנר

המוסיקה של ואגנר יוצרת אשליה שיש משהו "גדול מהחיים", וכי המשהו הזה חייב לרמוס
 את החיים מתוך ציפייה שאנחנו נעריץ אותו בשל רמיסה זו בדיוק

יואב רינון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יואב רינון

וינה, אפריל

באתי לווינה בגלל הסטיריקן היהודי קרל קראוס, שמבחר ממאמריו העיתונאיים אני מתרגם עתה לעברית. קרל קראוס נולד בצפון בוהמיה, ב-28 באפריל 1874, אך חי את רוב חייו בווינה, שבה גם מת ב-12 ביוני 1936. הגיליון הראשון של העיתון הסאטירי שערך, “הלפיד” (Die Fackel), ראה אור ב-1 באפריל 1899. בעקבותיו באו 921 גיליונות נוספים, שאת רובם המכריע כתב קראוס לבדו. זה היה עיתון יוצא דופן בווינה. בסוף המאה ה-19 היתה וינה אמנם מוקד של פריחה תרבותית אוונגרדית אדירה. זו היתה, בין היתר, עירם של הציירים גוסטב קלימט, אגון שילה ואוסקר קוקושקה, של הסופרים ארתור שניצלר ויוזף רות, של המוסיקאים ארנולד שנברג ואלבן ברג, וכמובן של מייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. אך היא היתה גם, ואולי אפילו בעיקר, עיר שמרנית וקרתנית, מקום שבו משלו בכיפה הברק, השטחיות והלאומנות, שלא לדבר על האנטישמיות שהוביל קרל לואגר (Lueger), ראש העיר האגדי והפופולרי ביותר שהיה לה מעולם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ