בני ציפר

אחרי מותו של יורם קניוק שאלתי בספרייה כמה מספריו וניסיתי לקרוא בהם. ובתוך כדי הקריאה לא יכולתי להימנע ממחשבה על אי צדק טרגי המובנה בתולדות הספרות העברית. השפה מתיישנת ומתחדשת בקצב אכזרי, וספרים שעד לפני זמן לא רב נדמה היה שלשונם רגילה וקלה לקריאה, נראים פתאום ארכאיים ובלתי אפשריים לקריאה. לסופרים מעטים סולחים על הארכאיות הזאת ומכניסים אותם לקאנון, ומכריחים את הדורות הבאים ללמוד את כתביהם ולסבול, מתוך מחשבה שהסבל כדאי מבחינה ספרותית. כל הסופרים האחרים נשלחים בבעיטה לעזאזל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ