ההתנסות כלב האתנוגרפיה

מהספר לכבוד האנתרופולוג עמנואל מרקס עולה דמות של מורה-דרך שמגלם אתוס של מחויבות עמוקה למחקר אמפירי, הדורש לחשוב מחדש כל הזמן

גדי אלגזי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
גדי אלגזי

Haim Hazan & Esther Hertzog (eds). Serendipity in Anthropological Research: The Nomadic Turn. xix+332 p. Farnham, Ashgate Publishing, 2012

גם לאחר למעלה מחמש מאות שנה של מגורים וחיים בפולין או בצרפת, יכולים “צוענים” עדיין להיחשב לנוודים, אנשים שזה מקרוב באו, שאפשר להעביר, לשנע, להדיר. איך זה קורה? למה אנשי עסקים, המבלים רוב זמנם בתנועה בין שום־מקום לאף־מקום כדי לרקום עסקות עם אנשי עסקים אחרים, שזיקתם לארצם אינה בהכרח עמוקה יותר משל עמיתיהם – נחשבים ליושבי קבע ולא לנוודים? למה תושב פלסטיני של דרום הר חברון, המכיר את הנוף הצחיח ככף ידו ונע בין העיירה יאטה לאזור סוסיא, בין בתי הספר של הילדים בעיירה לשדות השעורה וכרי המרעה האחרונים שעוד נותרו נגישים על הגבעות – אין לו זכות לשבת בכפרו ועל אדמתו, שהרי הוא רק נודד, לא באמת גר בכפר, בא והולך – ואילו נודדים עונתיים כמו חוקרים היוצאים מביתם ונודדים בבוא העונה לכרי המרעה שלהם – ארכיונים, מעבדות, כנסים – אינם נחשבים לנוודים? נווד אינו מי שנוהג לנדוד; נווד הוא מי שמונעים ממנו הכרה כבעל בית. לא עצם התנועה קובעת, אלא ההכרה – זכאותו של אדם למקום משלו וההכרה בה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ