הדקונסטרוקציה של התפילה

ז’אק דרידה ומיכל גוברין מנסים להגדיר מחדש את התפילה:
 גם אם אין ודאות שהנמען קיים, יש תקווה לקיומו של מי שיחלוק איתנו את חוסר התקווה

לילך לחמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לילך לחמן

גוף תפילה
ז'אק דרידה, מיכל גוברין, דיוויד שפירו. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום כהה, 150 עמ’, 84 שקלים

בסוף המאה הקודמת התכנסו מיכל גוברין, ז’אק דרידה ודיוויד שפירו באולם מרובה חלונות בניו יורק כדי לשאול מהי תפילה ומי נמעניה. הספר “גוף תפילה” משחזר את המפגש ההוא. ברוח דבריו של הבעש”ט מצטיירת התפילה כמעשה חתום בפני המתבונן מבחוץ: המתפלל, כאיש טובע בנהר, נאבק בזרם, ואנו העוברים על הגשר משתאים לתנועותיו במים. אולם ככל שניכנס בעובי הקורה, יתברר לנו כי השיחה הפרטית והפומבית שהתקיימה בין המשתתפים אותו ערב ב”קופר יוניון”, העתיקה את התפילה־הקריאה מן הנמען האלוהי אל הקורא. העתקה זו מאפשרת דיבור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ