מדוע הנשים אצל חנוך לוין הן בעיקר איוּם

אחרי שקראתי את "נפשות מתות" של גוגול, לא יכולתי שלא לפגוש את הקריאה של לוין בספר הזה. במלאות 14 שנים למותו

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

ביום ראשון ימלאו 14 שנים למותו של חנוך לוין. ארבעה חודשים לאחר מכן ימלאו לו שבעים. פרסי התיאטרון שחולקו בשנת חייו האחרונה, בחסות הקאמרי, ניתנו לכל מיני יוצרים והצגות. "אשכבה", למרבית ההפתעה של קהל זוכרי הרגע שעבר, זכתה במעט פרסים. מעט מדי. לא המחזה. אנשים שוכחים מהר, בעזרת ה"מובן מאליו", שלוין היה מחזאי של קבוצה מצומצמת, יחסית. בעיקר בתל אביב. לעומת הלהיטים הענקיים שרצו על בימות התיאטרון של שנות התשעים, הסתפק הוא בפלח צנוע. בהיכלות התרבות האזוריים, שקנו חבילות מכל התיאטראות המרכזיים – השיטה השלטת באותו עשור – ההצגות של לוין לא נמכרו בערי השדה (ציפי שוחט עמדה על כך אי אז ב"גלריה"). כל זה השתנה. לוין היה שמח אילו ראה את הפופולריות שלו. הוא האמין מאוד בעמידותו של הנדפס. כאשר התבשר על מחלת הסרטן, מיהר להוציא לאור את כל מה שנשאר במחשב שלו. למעלה ממחצית כתביו ראו אור בראשונה – אז, בשנתיים האחרונות לחייו. כך שגם אם את רוב המחזות אין מבצעים, המחזות עומדים מוכנים.