כיצד מגדירים מהי "השואה באמנות"

לספר של פנינה רוזברג חסר מבוא שיסביר למה מחקר על אמנות בזמן השואה, אמנים ניצולי שואה ובני הדור השני לא כולל למשל את נפתלי בזם ובועז ארד

גלעד מלצר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
גלעד מלצר

סלון המסורבים: השואה באמנות
פנינה רוזנברג. הוצאת רסלינג, 206 עמ’, 94שקלים

לפני כמה שנים, באביב, כשבני הבכור פקד את המוסד הקרוי גן טרום־חובה, שאלתי אותו: מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי? "למדנו על יום השועל והדבורה", הוא ענה. לא הכרתי יום כזה בלוח השנה, לא העברי ולא האזרחי. "מה?" גימגמתי, "מה בדיוק למדתם על זה?" והדרדק הוסיף: "הגננת אמרה שהנאצים הם רעים והם רצו לשרוף את היהודים ולעשות להם מה שהשועל עושה לדבורה", ורץ לשחק בגינה. הפכתי בדבר. הא! מחר יום השואה והגבורה. אבל... אבל כבר מכניסים להם את זה לראש? בגיל ארבע וחצי? התשובה היא כן רבתי. כבר אז. ולכן בגיל הזה השואה נהפכה לשועל, הגבורה לדבורה, והסלט הילדותי, האבסורדי שנוצר, נקמת ילד קטן, הוא יום השועל והדבורה. יידע כל הורה עברי מה מאכילים את ילדיו בשולחן החינוך. אגב, לא תיקנתי אותו. סמכתי על המערכת שעוד תאביס אותו במספיק מסעות, סיסמאות ואינדוקטרינציה, וכמובן בסירוב להשוות. בינתיים, לצערי, צדקתי.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ