חיים גורי בסבך הנאמנות הכפולה

אצל גורי נוצרה נאמנות פואטית כפולה שעה שהבין שבמציאות שבה חי נעשה העולם האישי שביר וטעון חיזוק באמצעות התייחסות אל עצם קיומו כאל סמל

דן מירון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן מירון

בהתרגשות שבה קיבל קהל קוראים רחב את שיריו המאוחרים של גורי, שנכתבו בעשור הראשון של המאה הנוכחית, ובעיקר את מחזור השירים הגדול "עיבל", שראה אור בקובץ הנושא את שמו (2009), שימשו זה בצד זה שני גורמים משלימים זה את זה, ובה־בעת גם משהו מנוגדים זה לזה. מחד־גיסא, ריגשה ועוררה אהדה "המקומיות הנמשכת" של שירי משורר, אשר במשך קריירה שירית של שבעה עשורים מעולם לא נותק מקרקע גידולו הנופי והמנטלי, מסיפור חיים שפרקיו השונים נחקרו בכל אחד מי"ג קובצי שירתו, מצרור נושאים שהעיסוק בהם דרך קבע הביא אתו העמקה והרחבה, ומהשקפת עולם שירית, שסימָנָהּ הוא האי־יכולת והאי־נכונות לנתק את האישי מן הקולקטיבי, את הפרטי מן הלאומי, את הקול השירי הייחודי ממסורת השירה העברית שמביאליק עד ימינו. "המשורר הציוני האחרון" היו מי שכינו את גורי, ואכן, אין ספק ששירתו יכולה להיחשב כחטיבה מאוחרת, אולי אחרונה, של שירה, שקו האופק המחשבתי והרגשי של המפעל הציוני בארץ ישראל מסתמן בה בבירור, בלי שיחסום את גבולותיה, ובלי שיבטל את חשיבותם של היבטיה האחרים, שגם הם קובעים את רוחב תחולתה התימטית והפואטית.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ