40 שנה למלחמה

הקהילה שפתאום נאלצה לצלוח ים של שכול

"צרור חיים" מספר את סיפורו של קיבוץ גבעת חיים איחוד, שאיבד שמונה מבניו במלחמת יום כיפור. האם אפשר היה לחזור לשגרה אחר כך, והאם צריך בכלל?

יוסי שריד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יוסי שריד

צרור חיים
מוטי זעירא. הוצאת כרמל, 179 עמ’, 84 שקלים

לרגע נדמה שזה לא ספר לרבים. אולי זה עלון פנימי של הקיבוץ, מעין ספר זיכרון מקומי לנופליו. אבל רק לרגע. דבר מוזר קרה לי בקריאה. מתי בכיתי בפעם האחרונה, האם אני בוכה עכשיו? ואיזה בכי זה, בעצם, של עצב או של חרון?

מאז אוקטובר 1973, מאז המלחמה ההיא, אני מתקשה להבדיל בין אש למים, בין התוכחה לאבל התמיד. העולם הספיק לחזור לתוהו ובוהו של כפירה בעיקר: לא רק איך נפלו גיבורים, אלא גם למה נפלו ועל מה. מלחמת יום הכיפורים היא המלחמה הכי מיותרת בתולדותינו, ולא חסרו כאן מלחמות שווא. "מלחמה מיותרת" היא זאת שהיה אפשר למנוע מלכתחילה. אבל גולדה והגנרלים – במדים ובלעדיהם – לא מנעו אלא חירחרו. כבר הבאתי בעבר עדות אישית – איך באתי אל גולדה בהתרוממות נפש כדי לבשר לה על נכונותו של נשיא מצרים למשא ומתן ולשלום, ואיך היא שילחה אותי ריקם בבושת פנים. לימים התברר שלא הייתי שליח יחיד לדבר בשֹורה.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ