איוולת עוצרת נשימה בשייח' ג'ראח

מיכאל 
בן־יאיר, היועמ"ש לשעבר, פורש את מדיניות ההתנחלות היהודית בשכונה הירושלמית: מדיניות שמגובה בחוק הישראלי, ומייצרת עוול ותקדים מסוכן

יובל אלבשן
יובל אלבשן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יובל אלבשן
יובל אלבשן

שייח' ג'ראח
מיכאל בן־יאיר. הוצאת חרגול/ מודן, 47 עמ', 20 שקלים

ההיסטוריה המשפטית לא עשתה חסד עד כה עם השופט בדימוס מיכאל בן־יאיר בכל הקשור לכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה בשנים 1997-1993. אפשר שהדבר נובע מאופיו הענייני של בן־יאיר, שהיה תמיד שופט ולא עורך דין, קרי לא עשה מניפולציות, לא ידע לייצר תככים, העז להתעמת עם מוקדי כוח בלי "לעשות חשבון" ובחר שלא להשקיע אנרגיות במקומות שחשב שמיותר לעשות כן (כמו קשרים עם אנשי תקשורת, פוליטיקאים, גורמי כוח בקהילת עורכי הדין וכו’). ואולי זה נובע מהיותו אאוטסיידר במשרד שברחוב צלאח א־דין: בן־יאיר לא בא משורות הפרקליטות, לא חבש את ספסלי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לא סעד עם שופטי ירושלים בעיר העתיקה ובכלל, לא היה חלק מהאליטה המשפטית הירושלמית. ניתן להניח שגם העובדה שהוא מזרחי תרמה לניכור. די להיזכר ביחס המזלזל שקיבלו מזרחים (פרופסורים באוניברסיטה, שופטים בעליון או יועצים משפטיים) שנמנו עם האליטה המשפטית כדי להבין זאת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ