המתים הישנים והחדשים בשירה המאוחרת של חיים גורי

בקובץ השירים "עיבל", גורי, ש"התמחה" בשירה על המלחמה, חוזר ומרכז את מבטו בשורה הארוכה של המתים. פרק שישי על שירתו של חיים גורי

דן מירון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דן מירון

> למאמר הראשון בסדרה

>> למאמר השני בסדרה

>>> למאמר השלישי בסדרה

>>>> למאמר הרביעי בסדרה

>>>>> למאמר החמישי בסדרה

חיים גורי מקדיש פרקים רבים במחזור "עיבל" למסירת המזג האחר של חיי העם היריב, העוין: "שבריה, מעשה דמשק, אבנטם, שעטת סוסים אגדיים"; ריחות העשן והגללים, דבש התאנים האפילות בסוף הקיץ; הכחול העוטר את חלונות האבן כסגולה נגד השדים והעין הרעה – סגולה שלא עמדה לאותם בתים, שהרעה חדרה גם חדרה לתוכם; הזמרות מניעות המותן שחיקן "חם ואדום", הצבעוניות המגרה. בה בעת הוא מעלה, בצד קסמי האחרות האקזוטית, גם את האימה שליוותה אותם, פרי השנאה המפעפעת, שהכניסה את השבט היריב למעין אקסטזה של עוינות רצחנית. האימאמים בזקניהם העולים בלהבות הדרשה: "תנו לחרב לדבר בדודנים!" ליבו את השנאה הזאת. דגלי הירוק של הנאג'אדה הניפו אותה אל על ומילאו בה את מרחב השמים. ייללות העידוד של הנשים אימצו זרועות גועשות לאחוז בסיף, כדין מוחמד. מדורות ועשנן הגואה ליהטו יצרים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ