נזקיה הקטסטרופליים של ההגות הפוסט־מודרנית

כל הכותבים, כל האוצרים, כל האמנים מדברים בארץ צרפתית. הם פותחים את הפה ומיד יוצאים מהם פוקו, דלז, דרידה ובודריאר

יונתן הירשפלד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יונתן הירשפלד

הוזמנתי לדבר בכנס בצלאל לתיאוריה וביקורת. כותרת הרצאתי היתה "הדוניזם דמגוגי", כשם מאמר התגובה של אסתר דותן באתר "ערב רב", שבו תקפה את מאמרי "נגד גרויס". חשבתי, שיהיה זה ראוי לאמץ את כינוי הגנאי של דותן להגותי, כפי שאימצו האימפרסיוניסטים והפוביסטים ואחרים כינויי גנאי נגדם והניפו אותם כדגל.

הרצאתי היתה קצרה וסוחפת, יעיד מי שהיה שם. עניינה היה פשוט: ניסיתי לתקוף ולרושש את ההנחות העומדות בבסיס ההגות הפוסט־מודרנית מאדורנו ועד בודריאר, להציג את נזקיה הקטסטרופליים לתרבות, לנטרל את מושג "מות הסובייקט", להגחיך את התיאוריה המוסדית של האמנות (על ידי כך שהצעתי לקהל תיאוריה מוסדית של ד"ר ברוך בליך שישב שם. אמרתי להם שברוך הוא בסך־כל השתתפויותיו במוסדות: ביטוח לאומי, בנק, קופת חולים וגם מוסדות מופשטים וסוציאליים יותר כמו מוסד המשפחה או הידידות. ואז שאלתי את ברוך איך הוא מרגיש עם זה. ובכן, הוא הרגיש שהעיקר נשאר בחוץ: הנפש, המהות. זה, אמרתי לקהל, מה שתיאוריה מוסדית של האמנות משמיטה מאמנות).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ