הדעיכה העצובה של דוד בן-גוריון

ביוגרפיה חדשה מאת אבי שילון מתארת כיצד אותה נחישות שהצטיינה בה מנהיגותו של בן-גוריון נהפכה לפארסה פוליטית אחרי פרישתו

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יצחק לאור

בן־גוריון, אפילוג, מאת אבי שילון, הוצאת עם עובד, 2013, 
284 עמודים

ביוני 1963 פרש דוד בן־גוריון מהממשלה, אחרי שעמד בראשה, עם הפסקה שערורייתית אחת, למן הקמת המדינה. מדינות דמוקרטיות ולא דמוקרטיות רבות עברו פרישה של מייסדים בלי שיהרסו את דמותם־שלהם במו ידיהם. בן־גוריון היה יוצא דופן. קריקטורה של דוש, ב"מעריב", מתקופת "הפרשה", הראתה אותו, קטן־ממדים, עומד ומשתדל לנתץ את האנדרטה הענקית שלו. מכיוון שאנחנו חיים בתקופה שבה סמלים מתפוררים מהר, ספק אם יש חשיבות גדולה לבירור משמעותו ה"אמיתית" של הסמל בן־גוריון, שם של רחוב חשוב בכל עיר. בבתי הספר לומדים יותר הרצל, אף כי ברור שמבחינת הפרויקט הציוני הוא היה המדינאי החשוב ביותר, ולו רק משום שהוביל את התנועה הציונית בתקופות הכי מכריעות שלה, והצליח. נחישותו היתה כנראה הכוח האמיתי שלו.