מדוע בן-גוריון חיפש מכון לחידוש הנעורים

ביוגרפיה חדשה מתארת את עליבותו של ראש הממשלה הראשון בעשור האחרון לחייו, שעבר עליו בבדידות ובניסיונות נואשים להיראות ולהרגיש צעיר

תום שגב
תום שגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תום שגב
תום שגב

בן־גוריון: אפילוג
אבי שילון. הוצאת עם עובד, 284 עמ', 
94 שקלים

דוד בן־גוריון חי כמה שנים יותר מדי. זו המסקנה המרכזית העולה מהספר העצוב הזה, המתמקד בעשר השנים שיצאו בין התפטרותו של בן־גוריון מראשות הממשלה בקיץ 1963 לבין מותו בחורף 1973. אחרית חייו עברה עליו בבדידות ובאומללות ובאורח גובר והולך גם בתשישות נפשית, עד בלבול וניתוק מוחלט. יריב בן אליעזר, נכדו, העריך בשיחה עם מראייני המכון למורשת בן־גוריון שסבו התחיל למות עם מות אשתו פולה, בתחילת 1968. מאז מותה היה נתון למעשה לטיפולם המסור של מאבטחיו. הם היו ממונים לא רק על ביטחונו ותנועותיו, אלא גם פיקחו על סדר היום שלו, הכינו את ארוחותיו, כיבסו למענו, וככל שמצבו הגריאטרי החמיר דאגו כמעט לכל מחסורו. לפעמים היו מעודדים את אחרוני מיודעיו לבוא ולבקרו, כדי שלא יהיה כל כך לבד. לכאורה זה סיפורו של "אריה בחורף", כלשון שילון. למעשה זה במידה רבה ספר על הזיקנה: אכזרית, משפילה - מיותרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ