חסרי הבית נטולי הפנים של תל אביב

איני מסוגל להיכנס לנעליו של אדם הנאלץ לישון על ספסל. בית הרי אינו רק גג מעל הראש, אלא הרחבה של עצמך ומשפחתך, זכר רחוק של אם ושל שפת אם

אברהם בלבן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אברהם בלבן

יום שלישי, סוף אוקטובר, בוקר של שירה תל אביבית: "במקום ההוא / איזה יופי היה שם! / במקום ההוא, / אלוהים, / איזה עושק היה שם!", בטון הווידויי, המר־מתוק, הלא נשכח, של דליה רביקוביץ.

יום שלישי, ריצת בוקר בדרך השדרות. משדרות בן גוריון לשדרות ח"ן, ומשם במורד שדרות בן ציון, והלאה, דרך השקמים של רחוב קינג ג'ורג', לכיכר מסריק, וחזרה הביתה דרך בן גוריון. אבל כיכר מסריק אינה נותנת לי להמשיך. קרני שמש ראשונות חודרות בכוח את כיפת הצאלון ומאירות את המזרקה (חרוט נמוך, שראשו שטוח ורחב) שבחלקה הצפוני של הכיכר. עשרות יונים טובלות במים כברווזונים, מנפחות את פלומתן, מנערות את נוצותיהן. היונים משתכשכות במים, עולות וטובלות כמשתעשעות. בפינת הכיכר עומד פסל בטון של ברווז צהוב, ששתי נוצות עליזות בראשו. בבסיס הבטון חרוטה הכתובת "תמיד אופטימי", ואיך אפשר שלא להיות אופטימי בבוקר כזה. הנה, כמו תמונה מאורגנת להפליא: פנסי הכיכר כבר כבויים והפינה הזאת מוצלת לגמרי על ידי שני צאלונים, אבל קרני הזריחה מגששות ופוגעות בדיוק במזרקה. נתזי המים והנוצות הירוקות־סגולות שעל חזה היונים בוהקים באור הבוקר כרסיסי אור זוהרים. איזה יופי היה שם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ