המוסיקה הסדוקה של תל-אביב

"יש לך, יש לך", מעודדת אותי האשה לשים בידה את הכסף הטמון בכיסי. אני מנתק מגע וממהר להיכל התרבות, אך מתקשה להתרכז בקונצרט

אברהם בלבן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אברהם בלבן

יום חמישי, שמונה ורבע, שדרות בן ציון. אני ממהר במעלה השדרה להיכל התרבות, לקונצרט הפתיחה של העונה החדשה של התזמורת הפילהרמונית. "גנבו לי את הארנק ואני צריכה כסף לאוטובוס לחזור הביתה לנתניה", פונה אלי אשה מבוגרת ששערה צהוב־לבן. אין לי כל כסף קטן בכיס ואני ממלמל "לא הפעם". ליד הקיוסק שהיה לבית־קפה־בשדרה, בואכה הבימה, פונה אלי אשה צעירה ומציעה לי בשקט ספר שכתבה. אני עושה טעות ומבקש ממנה לעיין בספר. אני מדפדף במהירות בספרון הדקיק, ולא מצליח להבין אם לפנַי ספר שירה או ספר לילדים. כך או כך, אחרי דקה או שתיים אני טופח על כיסי, מראה לה שיש בו רק מפתחות. "יש לך, יש לך", היא אומרת. החיוך המתחנן שלה ועיניה הכחולות, המזכירות לי את עיני אחותי, נוגעים בי עמוק מכפי שנוח לי להודות. "נורא מצטער", אני מנתק מגע וממהר להיכל התרבות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ