הפוסט מודרניסט של התיאטרון הישראלי

עכשיו, כשההצגה "הצוענים של יפו" עולה על בימת החאן הירושלמי, אני מבקש להסביר משהו מהאסתטיקה של נסים אלוני

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יצחק לאור

הצוענים של יפו מאת נסים אלוני, תיאטרון החאן, במאי יוסי פולק, מוסיקה: גרשון וייסרפירר, תפאורה: נטע הקר, תלבושות: מאור צבא, תאורה: רוני כהן

כשראיתי את "הצוענים של יפו" מאת נסים אלוני ב"הבימה" לפני יותר מ-42 שנים, הייתי סטודנט שנה א', ועל הבמה היפנט אותי שחקן צעיר, יוסי פולק. עם השנים צמח והיה לשחקן גדול, שאין הרבה הצגות ראויות לו ברפרטואר של התיאטרון הישראלי. עכשיו ביים בתיאטרון החאן, ביופי רב, את "הצוענים של יפו", אותה חגיגה גדולה ש"הבימה" איפשרה לאלוני, בלי חשבונות המסחר של תיאטראות ההווה. עכשיו, שההצגה עולה על בימת החאן, איני רוצה לקבל עלי את תפקידו של מבקר התיאטרון, אבל אני מבקש להסביר משהו מהאסתטיקה של נסים אלוני.

תגיות: