שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ההיסטוריון שנלחם בתחכום היתר של חנה ארנדט

במלאות 20 שנה למותו של גולו מאן, שעשה הכל כדי לא לדמות לאביו, הסופר תומאס מאן, ראוי להזכיר כיצד הציב אלטרנטיבה לרעיון הבנאליות של הרוע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית קרביץ

לפני עשרים שנים מת גולו מאן (7.4.1994-27.3.1909), בנם השלישי של תומאס וקטיה מאן, והיסטוריון ידוע בזכות עצמו. צלו הכביר של אביו ויחסו הנוקשה אליו הסבו לו סבל רב, ובאחד הראיונות עמו התוודה כי היה זה בלתי נמנע שייחל למותו של אביו.

ואמנם, גולו מאן היה לכותב פורה למדי רק משעה שמת אביו. צלו זה של האב היה יותר מצל "רוחני" גרידא. מבקר הספרות מרסל רייך רניצקי העיר בשעתו כי כשפגש בגולו מאן לראשונה נדהם מהדמיון העז שבין הופעתו החיצונית של הבן לזו של האב. דומה היה שצלו ה"רוחני" המעיק של האב נתגלגל וקנה לו אחיזה אף ב"בשר". לכך נתווספה גם סלידתו של תומאס מאן מההומוסקסואליות של גולו. "רוח" ו"בשר" שימשו אפוא בערבוביה בתיעובו העמוק של גולו מאן את אביו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ