אברהם בלבן

אני חוזר בריצה מחוף מציצים לחוף גורדון בדרכי הביתה. סמוך לקצהו של צוק הכורכר, למרגלות בית הקברות המוסלמי, אני נעצר, נדהם: מבעד לרשת הפרושה על הסלע מבצבצים כמה פירות צבר. שני פירות לא מצאו את דרכם בין חורי הרשת, אבל פרי אחד מזדקר בשלמותו, עגלגל ואדמדם, מעל רשת הברזל העבה. 

כף הצבר ופירותיה דומים להפליא לציור של דני קרוון, "טבע דומם נטוש", שראיתי במשכן לאמנות בעין חרוד לפני כמה שנים: בד עבה (ספק שק קרוע, ספק שמיכה ביתית) ועליו כף ירוקה של צבר, דמויית לב. מעל הצבר כד שחור גדול, נוטה על צדו. התחושה העיקרית שהציור עורר בי הסתכמה בתואר "נטוש", המופיע בשם הציור: הכד זרוק באמצע השדה, מנותק מתפקידיו הביתיים, השק הקרוע נטוש באמצע מקום לא מיושב. כף הצבר מנותקת מן השיח, ובה ובפירותיה ניכרים סימני כמישה ראשונים. אני זוכר גם את התחושה המוחשית של חוש המישוש שעורר בי הציור: המגע החם של הבד הביתי והחוֹם המחוספס של כד החומר, לעומת מגע הקוצים של הצבר שהכרתי היטב מילדותי בקיבוץ. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ