הקורבן האולטימטיבי של ביקורת האמנות הפוסט-מודרנית

באמצעות הפמיניזם ואדוארד סעיד אפשר להוקיע את הצייר ז'אן ליאון ז'רום כשוביניסט ואוריינטליסט. אבל לא רק שזה קל מדי, זה גם שגוי ולא משתלם

יונתן הירשפלד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יונתן הירשפלד

ז'אן ליאון ז'רום, מיכלאנג'לו מראה לתלמיד את הטורסו מבלוודרה (1849)

הציור הזה רווי בהומו־ארוטיקה. הנער הצעיר, שחמוקיו מובלטים על ידי הטייץ בפסי ורוד ולבן, נוגע בידיו הענוגות באצבעותיו הנוקשות הארוכות של מיכלאנג'לו. ההתרחשות כולה מטילה צל על מבושיו השבורים של הפסל. הצייר רוצה שנחשוב על הומו־ארוטיקה, אבל גם על האי־אפשרות של סקס ועל הסירוס, המסומלים באברי המין החסרים של הפסל, בזיקנה של המאסטרו ובתום של הנער. תחושה של חידלון עומדת באוויר. תשוקה שבאה מהמין אבל לא תסופק במסגרת של המין. אה כן, והדבר הנוסף הזה, האמנות. בעזרת ההשהיה של המתח, גם המיני וגם העלילתי, הוליך אותנו ז'רום בדיוק למקום שרצה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ