בדרך לאורתז, מצאתי את עצמי נעצר בצד הדרך ובוכה

המגישה ברדיו אמרה: "בכל מקום בעולם המוסיקה של בטהובן מסמלת את חירות האדם". ואני, אולי בהשפעת המשורר פרנסס ז'ם, נזכרתי באמי. פרק שני

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ציפר

אורתֶז, חבל הפירנאים, סוף יולי

>> לחצו כאן לפרק הראשון

העיר נסגרת עם רדת החשכה. אף לא חנות פתוחה ולא בית קפה או מסעדה. אך היא נפתחת פנימה, אל תוך הבתים המוארים באור כהה. בתים ישנים שדייריהם חיים בדו־קיום עם הקירות החוצצים בין חללי הבית, הדלתות החורקות, הרצפה הנאנחת מעץ והרהיטים הישנים. יושבים לאכול ארוחת ערב בין קירות שתלויות עליהם צלחות, שהיו מתנות או ירושות מסבתא, ואין זוכרים מאין הן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ