בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדרך לאורתז, מצאתי את עצמי נעצר בצד הדרך ובוכה

המגישה ברדיו אמרה: "בכל מקום בעולם המוסיקה של בטהובן מסמלת את חירות האדם". ואני, אולי בהשפעת המשורר פרנסס ז'ם, נזכרתי באמי. פרק שני

13תגובות

אורתֶז, חבל הפירנאים, סוף יולי >> לחצו כאן לפרק הראשון העיר נסגרת עם רדת החשכה. אף לא חנות פתוחה ולא בית קפה או מסעדה. אך היא נפתחת פנימה, אל תוך הבתים המוארים באור כהה. בתים ישנים שדייריהם חיים בדו־קיום עם הקירות החוצצים בין חללי הבית, הדלתות החורקות, הרצפה הנאנחת מעץ והרהיטים הישנים. יושבים לאכול ארוחת ערב בין קירות שתלויות עליהם צלחות, שהיו מתנות או ירושות מסבתא, ואין זוכרים מאין הן. ביתו של דוקטור מוריס לאבאט, המכהן היום כגזבר של אגודת פרנסיס ז'ם באורתֶז, צמוד למרפאה הכירורגית...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו