היום שבו גיל הראבן רצתה להיות סופרת

האם יש יום אחד כזה, או רגע מסוים, שבו אדם רוצה להיות סופר? מדור שבועי באתר "הארץ" מחזיר סופרים אל ההארה הנדירה ההיא

גיל הראבן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גיל הראבן

כתיבה היא מקצוע, אך אין זה מקצוע שאפשר לבחור בו כדרך שבוחרים במקצועות אחרים. במבט מרחוק על ילדותי ועל נעורי אני יכולה אולי לזהות סימנים מקדימים: התמכרות כבדה לקריאה, צורך עז להכניס כל חוויה לתבנית סיפורית, חיפוש כפייתי אחר מלים, ותחושה חוזרת של מיאוס כלפי המלים שנמצאו לי.

כילדה נחשבתי ל"מוכשרת". מורים שיבחו חיבורים שהגשתי, ואני ידעתי בבירור שהם אינם משובחים. "שמשון העיוור", "בת יפתח", "ירושלים שלי" - חיבורי שפעו רגשות ענוגים, ובלבי הבנתי שהם שופעים זיוף. בדיעבד אני מסוגלת לזכור את החיבורים האלה במידה של סלחנות. אני אומרת לעצמי שלא היו אלא תרגילים בסגנון, סגנון שימצא חן בעיני המורה, אך העובדה שהמורים לא זיהו את הזיוף עוררה בי מעין ייאוש ביחס לעולם. איזו אמת יכולה להיות בו אם אנשים אינם מזהים זיוף חנפני?

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ