כשיוכבד בת מרים קיבלה על עצמה את דין הכניעה

אחרי עלייתה לארץ, ניסתה המשוררת למחות בשירתה על המקום המוגבל שניתן לנשים בשירה העברית של תקופתה ונכנעה. פרק שני בסדרה

דן מירון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן מירון

>> לפרק הראשון בסדרה

יוכבד בת מרים עיצבה וייצבה את יסודות שירתה רק לאחר שנים אחדות של שהייה בארץ ישראל (היא עלתה ב-1929), והם לא נתגלו במלואם לפני פרסום המחזורים "טבעת" ו"ארץ ישראל" בשנים 1935 ו-1937. בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים ניכרו בשירתה בעיקר חיפושים - לעתים נואשים. המשוררת לא יכלה בשום אופן להסתפק בפינה שהקצתה לשירת הנשים ההייררכיה הספרותית של התקופה, גם זאת רק לאחר ש"עיכלה" את עצם הופעתה של שירת הנשים העברית בשנות העשרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ