מתן חרמוני

קשה לי מאוד לומר מתי גמלה בלבי ההחלטה "להיות סופר", או האם אי פעם החלטתי החלטה שכזאת; האם אי פעם ישבתי אצל החלון הפתוח ואמרתי "כַּני לי מוזה" וכו'. למען האמת, אני די בטוח שלא היה רגע כזה. אני הולך להכניס את עצמי כאן לאיזו מלכודת: על פי רוב אני מתרעם כשאני שומע או קורא הכרזות כמו "לא אני בחרתי בספרות, כי אם הספרת בחרה בי", או ניסוחים מעין אלה, שמבטאים חוסר ברירה, אבל גם איזו נבחרוּת ומורמות מעם. אמנם רק על עצמי לספר ידעתי, אבל אני די בטוח שיש ברירה, ואפשר לא לכתוב. אני גם חושב שהספרות לא בוחרת אף אחד (לפחות לא אותי) – אלא שזאת היתה הבחירה שלי לשבת ולכתוב, לא אחת על חשבון דברים אחרים, תוך כדי נטילת סיכונים כאלה ואחרים. זה מן הצד האחד.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ