יהודית רותם

אני בת שש או שבע, יושבת בגומת עפר מתחת לעץ, בפרדס הצמוד לביתנו, וקוראת. מתחיל להחשיך, ואמא קוראת לי בהונגרית, "יודית, ג'רה הוזו", בואי הביתה. באי־רצון אני סוגרת את הספר, קמה ומדלגת מעל הגדר המפרידה בין הבית לפרדס. אמא לא מתלהבת מהקריאה הלהוטה שלי, המתמכרת. בתחנות חייה מאז נישאה לאבי – בודפשט, רכבת קסטנר, מחנה ברגן בלזן ומחנה הפליטים בשווייץ – יש יתרון מוחלט לזריזות הכפיים, למבשלות ולאופות, לתופרות ולסורגות. "מה ייצא לך מכל הספרים שאת קוראת?" היא שואלת אותי בחמיצות. אני לא מבינה את השאלה. הקריאה היא הצינור שלי לחיים, ובלעדיה איני יכולה לנשום.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ