הצדעה לדן מירון, גדול מבקרי הספרות העברית בימינו

כל מאמר של מירון הוא בבחינת עלילת גבורה פרשנית, שאין לה מתחרים. הוא נוגע בכל, לפעמים לופת וחונק ולפעמים מַרפה ומרפא

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בחדר נעורי עמדה ספרייה. היא היתה מוצבת מול מיטתי ויכולתי להשקיף עליה בשוכבי ובקומי. על מדפי עץ פשוטים עמדו ספריו של אבי עליו השלום, שהיה מאז עלייתו לארץ בשנת 1950 מורה; תחילה מורה לשלל מקצועות, ואחר־כך התמקצע בספרות, בתנ"ך ובלשון עברית, ולימד מקצועות אלה בתיכון עירוני ד' בתל אביב.

על אחד המדפים הנמוכים עמדו שלושה ספרים גוצים ושמנמנים, שהאות ש, סמלהּ של הוצאת שוקן, היתה טבועה בתחתית גבם. כל אימת שאני חושבת על בית הורי, שהספרייה היתה הדבר המסעיר ביותר שהיה בו, שלושת הספרים קְטַנֵי הקומה ועבי הכרס - כך לפחות הם נדמו לי אז - חוזרים ומתייצבים לנגד עיני. ואלה כותרות הספרים שמבטי היה נח עליהם במשך שנים, בבוקר, בלילה ובימים מתוקים של מחלה: ב. קורצווייל, "ביאליק וטשרניחובסקי", דן מירון, "ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו", וב. קורצווייל, "מסות על סיפורי ש"י עגנון".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ