מה מביא בני אדם לנופף בחייהם הטובים

כאשר מדובר בנובו-רישים וניהיליסטים, אני מבין. כאשר מדובר באנשי שמאל, לא ברור לי הצורך הזה. מחשבות בעקבות ספר המאמרים של מקסים גילן

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
יצחק לאור

משולחנו של בית הקפה, מאת מקסים גילן, ערכו: דלית להב־דורסט ויוסי גרנובסקי, הוצאת מטען, 2014, 181 עמודים

יונה וולך הקדישה לו את ספרה הראשון והוא ערך, עם הארכיטקט הצייר נחום כהן, ועם מאיר ויזלטיר, את כתב העת שמת בעודו באבו, "קילטרטן". אחר כך ערך את השבועון הפורנוגרפי "בול", שהיינו קוראים בצבא במין תסכול, משום שהתמונות הועתקו משבועונים גרמניים צבעוניים והודפסו כאן בשחור לבן, כך שכל הוורוד הנפלא של הגרמנים נהפך לאפור. זה היה מקסים גילן (1931—2005). פעם אחת היה לו סקופ פוליטי גדול: המוסד סייע לשירותי הביון של מרוקו לחסל, על אדמת צרפת, את מנהיג האופוזיציה החילונית של מרוקו, בן ברקה. גילן והמו"ל שלו, שמואל מור, נעצרו בלא משפט, ישבו באיקסים, שוחררו, וגילן נדד לפאריס, שם חי כגולה בין בתי הקפה שלה, מצא מימון לירחון בשפה האנגלית, Israel & Palestine.