בשורת האיוב של דויד גרוסמן

בספריו של גרוסמן מתקיים מסע הזוי במרחב שברקעו עומדות בשורה מרה וקשה ותחושת אחריות, שמקורה בסירוב הנחרץ להיות קורבן

גבריאל צורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גבריאל צורן

בדברי החתימה של "המשתה" לאפלטון מצוטט בקיצור נמרץ ויכוח שמתקיים בין סוקרטס לבין אריסטופנס, מחבר הקומדיות, והמשורר הטרגי אגתון. סוקרטס מנסה להוכיח לבני שיחו "שעניינו של אותו איש עצמו הוא לדעת חיבורה של קומדיה וטרגדיה, והמשורר הטרגי הבקי באמנותו — גם משורר קומי הוא". זה לא ממש משקף את מה שהיה קבוע במסורת היוונית, שבה כל משורר התמחה בז'אנר אחד המיוחד לו, משורר טרגי או משורר קומי, וזו כמובן עקיצה רצינית לאריסטופנס ואגתון עצמם, מה שמשתלב עם השקפתו הביקורתית של אפלטון על שירה ומשוררים בכלל. אבל סבורים שאפלטון ניסה בכך לומר משהו על עצמו: הנה אני, שאיני משורר אלא פילוסוף, מסוגל לחבר דיאלוגים פילוסופיים גם במתכונת הקומדיה ("המשתה" עצמו, שמבוסס על שיחה המתקיימת במסיבת רעים עליזה) וגם במתכונת הטרגדיה ("פיידון", המתאר את רגעיו האחרונים של סוקרטס).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ