פה נטמן משורר

קברה של אדלאיד קרפסי ואני

פציעת בני ומות אבי השפיעו על הבנתי את המשוררת הזו, וכשאני כותבת על קברה עלי לחקור את הרעב שלה לחיים ואת העימות שלה עם המוות

קרן אלקלעי-גוט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
קרן אלקלעי-גוט

יש משוררים נודעים שכותבים עליהם בזכות שיעור קומתם, או יופיו של קברם שאין להכחישו, או יצירתם שתישאר חקוקה לעד בדברי הימים. אדלאיד קרפסי אינה אחת מהם. היא משוררת שנוכחותה המצמררת נכנסה לחיי ואילצה אותי להכיר בקיומה.

כאשר בני נפצע ושהה במחלקת הילדים של בית החולים "סטרונג ממוריאל" ברוצ'סטר, ניו יורק, יכולתי להשקיף מבעד לחלון חדר המשחקים ולראות את קברה של אדלאיד קרפסי. היא היתה בדיוק בת 36 במותה בשחפת ב-1914. בני, שהיה רק בן חמש, לא היה יכול להגיע לחלון ולראות את התזכורת למוות שבחוץ, והיה עתיד להחלים מהניתוח הנוירולוגי בידו. אבל היו ילדים אחרים במחלקה שלא היו עתידים להחלים לעולם. בלילה הייתי שומעת את קול כפות הידיים, פיסיותרפיה של הקשה, שבה טפחו האחיות בכפות ידיהן על גבם של חולי הסרטן הקטנים כדי להרעיד את ריאותיהם ולשחררם מן הליחה. אותו טיפול שימש חולי שחפת בזמנה של קרפסי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ