שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ציור, קולנוע וגעגוע: מחשבות על אהבת האמנות

תערוכה במוזיאון בברצלונה הזכירה לי פתאום את העווית שחלפה על פניו של דן צלקה בערב אחד בקלן בשנות ה-90, כשדובר על סרט של גודאר

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

"פיקאסו — דאלי, דאלי — פיקאסו", מוזיאון פיקאסו, ברצלונה, ספרד

עלי להודות: לציור של וֶלָאסקֶז התוודעתי בפתיחת הסרט היפהפה של ז'אן לוק גודאר, "פיירו המשוגע" (1964). רואים את הסֶן בדמדומים, אורות פאריס משתקפים במים, ומאחורי הבניינים הרחוקים — שמים ארגמניים, שקיעה. מחוץ ל"מסך" שומעים את בלמונדו מצטט: "כשהיה בן חמישים, לא צייר ולאסקז שום דבר קונקרטי ומדויק. הוא צף בעולם החומרי, חדר אליו, כמו האוויר והדמדומים". עכשיו מתגלה בלמונדו באמבט, סיגריה בפיו, והוא ממשיך לצטט (מתוך הספר "ההיסטוריה של האמנות", מאת אֶלי פוֹר): "העולם שבו חי, היה עצוב. מלך מנוּוָן, אידיוטים, גמדים, נכים, ליצנים מעוותים... תפקידם היחיד — ללעוג לעצמם".