פרידה אישית מאוד מאריה סיון

הוא נראה אדיש, אך מאחורי מסך הקשיחות, ידעתי שרגשו רגשות וסערו סערות שרק חיוך אירוני עד ספקני הסגיר את קצה הקרחון הלוהט שלהן

ראובן מירן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ראובן מירן

ביום שישי, 19 ביוני 2015, מת המורה שלי לתנ"ך, לספרות ולדקדוק, אבל לי זה נודע רק בשבת בבוקר מחבר לכיתה. ולמרות שידעתי שזה יקרה באחד מן הימים, הלב נסדק. ככה זה קורה יותר ויותר כשהזמן עובר — או נכון יותר לומר, כשאנחנו חולפים על פני הזמן והגוף נחלש — אדם יקר לך ושרצית לפגוש לפחות עוד פעם אחת וכל פעם קרה משהו אחר שדחה את הפגישה ולא נפגשת אתו זה חמש שנים — אולי כי חששת שזאת תהיה הפגישה האחרונה ורצית לדחות את הקץ — האדם היקר הזה כבר לא יופיע לשום פגישה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ