שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ / נָּד אֲנִי וָנָע אָדָם אוֹרֵחַ"

דן מירון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן מירון

> לחצו כאן לפרק הראשון בסדרה

>> לחצו כאן לפרק השני בסדרה

>>> לחצו כאן לפרק השלישי בסדרה

>>>> לחצו כאן לפרק הרביעי בסדרה

קיים קשר אמיץ בין המטאפוריקה בשירי לנסקי לבין השנינה (Wit), המפעילה בשירים את מכלול אמצעיה (משחקי מלים, חריזה "מאוחה" — מעין מיכאל באקונין / לעיר באקו נין, יבהלוני לילה / אזוב ודאי עלה, תורן נע / תרונה, ועוד) ובמיוחד את ה"טרופה" האירונית — אמירת דבר תוך כוונה להיפוכו — לרבות, ובעיקר, האירוניה העצמית. גם כאן יש להבחין בתפקיד הכפול שממלאה הטרופה במיטב השירים. המשורר מעמיס עליה לא רק את הבעת העמדה המלגלגת, המקצצת את כנפי הפאתוס, אלא גם מבנה, ובמלוא כובדו הארכיטקטוני. כמו כל מרכיבי השיר שדנו בהם, היא צריכה לשמש כחומר לבניין ובה בעת גם כתוכנית בנאית. כלומר, עליה לייצר רצף רטורי עקיב, המאפשר אירגון מוצק של שיר שלם.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ