"כל מה שהלב רואה בשנתו": מסה על הדמיון

הדמיון הוא האמצעי, המתורגמן, שמלביש בצורות את האידיאות המופשטות. הוא המאפשר את החוויה המיסטית והיצירה הספרותית

שרה סבירי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שרה סבירי

בהקדמה לרומאן "דיוקנה של גברת" מזכיר הנרי ג'יימס דברים ששמע מפיו של איוון טורגנייב, דברים הנוגעים למקורה של התמונה הבדיונית. "כמעט תמיד", כותב ג'יימס, "הדבר התחיל מבחינתו במראה של דמות, או של כמה דמויות, שריחפו לפניו תוך שהן משדלות אותו, מרתקות אותו ומזמינות אותו במו עצמותן ובזכות עצמותן. כך ראה אותן, כדברים התלושים ממקום קבע, נתונים לחסדי המקרה, לנפתולי הקיום. הוא ראה אותן בבהירות, אבל צריך היה למצוא להן את היחסים הנכונים, כאלה שייטיבו להבליט אותן. צריך היה לדַמות, להמציא, לבחור ולארוג יחד את המצבים היותר מתאימים והיותר ראויים מבחינת משמעם של היצורים כשלעצמם, את אותם סיבוכים שהם עצמם יזַמנו ויחושו. "להגיע לדברים האלה הוא להגיע לסיפור שלי", אמר, "אם אני מתבונן בהן די הצורך, אני רואה איך הן חוברות זו לזו, אני רואה אותן ממוקמות, אני רואה אותן עסוקות בעניין זה או אחר, בתסבוכת זו או אחרת. האופן שבו הן נראות, מתנועעות, מדברות, מתנהגות בתוך המבנה שמצאתי להן, זה הסיפור שלי. ובאשר למקורם של הזרעים הללו הנפוצים ברוח כשלעצמם, מי יוכל לומר מהיכן באו הללו, כפי שאתה שואל? עלינו להרחיק לכת לאחור, להרחיק לכת אל מעבר לנו, כדי לומר. האין כל שביכולתנו לומר הוא שהם באים מכל קצווי השמים, שהם נמצאים כמעט בכל פינה על אם הדרך? נשימת החיים הם, ובכך כוונתי שהחיים, כשלעצמם, נושפים אותם אלינו. כאלה הם, מוטלים עלינו ומצוּוים עלינו, כך, עם זרם החיים, הם צפים אל תוך תודעתנו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ