שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הכתיבה המהבהבת להפליא של אורי הולנדר

המסה של הולנדר עוברת בדרכה אל מטרתה תחנות רבות, שונות זו מזו ולעתים גם סותרות זו את זו. ביקורת על "ציידי הפרפרים של מונמרטר"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נסים קלדרון

ציידי הפרפרים של מונמרטר, מסות מאת אורי הולנדר, הוצאת נהר, 2016, 74 עמודים

הרבה ממה שאני יודע על קולנוע למדתי מבמאי שלא זוכה להערכה שהוא ראוי לה: יגאל בורשטיין. באחת הרשימות שלו הוא כתב על כמה מן הסרטים המאוחרים של גודאר והדגיש שמופיעות בהם הרבה תמונות מהבהבות, נראות ונעלמות. רק כך, הסביר גודאר, מתקבלת האמנות שבה הוא רוצה, "אמנות חושבת" הוא קורא לה. כדי שאמנות תוכל גם לעורר את החושים שלנו וגם לעורר את המחשבה שלנו צריך גודאר שהיא תציג לפני הצופה דימויים לא יציבים, מהבהבים, מופיעים לשנייה ונעלמים ושוב מופיעים. דימויים יציבים באמנות — צודקים ככל שיהיו, חזקים ככל שיהיו — הם דימויים שהורגים בה, כתב בורשטיין, את "חוסר יציבותו של הדימוי, את השבריריות שלו, את האמביוולנטיות שהופכת אותו לדימוי פואטי, מסתורי, הניתן לפירושים".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ