כל מה שרע בחוגים לספרות באוניברסיטאות

הביקורת הזאת היתה אמורה להיות מסה על "המוסיקה של המהפכה", ספרו של אורי הולנדר על נתן זך, אבל הקריאה בו מחייבת התייחסות לסכנות שבאקדמיזם

יהודה ויזן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יהודה ויזן

א.

אורי הולנדר — משורר, שתירגם יפה את א.א. קאמינגס — בחר לחקור בעבודת הדוקטורט שלו, שספר זה הוא עיבוד שלה, את הנושא החשוב ביותר שמשורר עברי יכול לחקור כיום: המהפכה, שלא לומר הפוטש, שביצע נתן זך בשירה העברית בשנים 1955 עד 1966, תוך מתן דגש על מקומה של המוסיקה בשירת זך ובעולמו. 

נכון, השנה היא כבר 2017, ואפשר שנושא זה, למי שצורכים שירה כצרוך אקטואליה, נדמה מיושן מעט. ואולם, האמת בעינה עומדת: הנוסח הזכי, ומוטב לומר הנוסח שלו העניק זך ביטוי תיאורטי בשירה העברית (שכן בכל זאת אברהם בן יצחק, דוד פוגל, יעקב שטיינברג ועוד כמה וכמה כבר נתנסו בצורה ה"חופשית" הרבה קודם לכן), הגם שהוא מצוי בשלבי ניוון מתקדמים — ולמעשה הידרדר זה מכבר, אצל צאצאי זך וצאצאיהם, לתחומי הפרוזה רזת הלשון ונעדרת המוסיקה ולפסיכולוגיזם פתטי וקורבני של אני ואני ואני ואני — עודנו הנוסח השליט בשירה העברית, עודנו הנוסח שממנו צומחת, במודע ובעיקר שלא במודע, רוב השירה הנכתבת כיום, ועודנו הנוסח שאת ראשו מבקשים לערוף כל מי שחפצים במוסיקה אחרת וברענון שורותיה, שורות השיר, של השירה העברית.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ