הפעוטות האלה נעשו קנאים לשפה העברית

צביה ולדן וציפורה שחורי־רובין משיבות לגננת העברית את כבודה האבוד. בספרן, תולדותיו של גן הילדים העברי שזורות בסיפור הפצתה של השפה העברית כשפת דיבור

עדינה בר־אל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עדינה בר־אל

לא מִבֶּטֶן אלא מִגַּן: תרומת גן הילדים והגננות להתחדשות העברית כשפת אם, תרנ"ט-תרצ"ו, מאת צביה ולדן וציפורה שחורי־רובין, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2018, 368 עמודים

בחודש אדר שנת תר"ץ (1930) כתב זאב סמילנסקי ב"הפועל הצעיר" על ילדי הגנים העבריים בארץ: "הפעוטות האלה נעשו קנאים לשפה העברית, ובחזרם הביתה היו ממשיכים את המלולים והזמירות, שקלטו בגן, עד כי לפרקים היו מכריחים גם את הוריהם לדבר אתם עברית. פטפוט תינוקות הגן היה משפיע על האבות שלא ידעו עברית, להתאמץ להבין תוכן השיחות והדברים שהביעו ילדיהם. השאלות שנאמרו על ידי הילדים לפי תומם בעברית, היו מרגילות את ההורים לענות גם כן בעברית. ואם בזמן הראשון היו האבות מגמגמים ועונים בעברית לא נכונה, אחר כך, כעבור זמן מה, סיגלו לעצמם את התשובות והביטויים המתאימים" (עמ' 75).

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ