על האנטישמיות המציגה עצמה כאנטי־ציונות

האם לא ניתן לדרוש מהצעירים המשכילים של השמאל הבנה למצבה של קהילה מובסת מזה אלפיים שנים? מסה על האנטישמיות החדשה תירגם מגרמנית: עמית קרביץ

ז'אן אמרי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ז'אן אמרי

האם האנטישמיות נהפכת שוב למקובלת חברתית? שאלה זו נחשבה עד לפני חמש שנים כאבסורדית, ואם נשאלה על ידי יהודים — כביטוי של הלך רוח פרנואידי משהו. נדמה לי כי מצב זה השתנה באופן רדיקלי. האנטישמיות, שנהפכה כביכול לבלתי אפשרית בגלל מלת הקוד "אושוויץ", חודרת שוב באופן שערורייתי לדיון הפוליטי.

איני מדבר על האנטישמיות העממית של חדל האישים הממוצע וצר המוחין, הגרמני והלא גרמני, שבעיניו "האחר" מתגלם ביהודי נוסח בנימין ד'יזראלי או באיזה רתנאו, ומצויר תמיד כדוחה ואפילו כשטני. העם היהודי — מוקע על ידי הרעיון המטורף של רוצח האל, שהנוצריות הפיצה לא אחת באופן פנאטי, ולעיתים באצטלה של דיון תיאולוגי מכובד — היה ונשאר בעיני האדם הפשוט, אבל גם בעיני אנשים חשובים ורבי השפעה, קבוצה אתנית חשודה, קהילת דת, כזו שלא ניתן לבטוח בה. אותה אנטישמיות שגרתית של חדלי האישים היתה תמיד חלק מתמונת העולם המאגית של עמים שלא עיכלו כל צורכּם את הנאורות, או כאלו שבמודע מעלו בה. זה לא היה רק "הסוציאליזם" של אותם ברנשים שוטים, אלא גם "המטאפיסיקה והפילוסופיה החברתית" שלהם. "הפרוטוקולים של זקני ציון" הידועים לשמצה היו רק הדוגמה הבולטת והגסה ביותר להלך רוח קולקטיבי שהותיר במהלך ההיסטוריה משקעים בשכבות כה עמוקות, עד שאפילו מין מרקס לא יכול היה להשתחרר מלפיתתו לחלוטין, וגם איזה אוטו ויינינגר עיכלוֹ עד שנהפך לפרדיגמה של שנאה עצמית יהודית שהובילה לבסוף להתאבדותו. אינני מדבר על האנטישמיות הזו. או שמא הדברים שברצוני לומר בכל זאת קשורים אליה? עוד נראה. בהתחלה, מכל מקום, היתה האנטישמיות "הקלאסית", שהיא תופעה עולמית, אם כי בשום מקום אחר היא לא באה לידי ביטוי באופן חייתי כל כך כמו ברייך השלישי. ורק כבדרך אגב יצוין כאן חיבורו של סארטר "הרהורים בשאלה היהודית", ספר שבעיניי עדיין מהווה את המלה האחרונה באנליזה של הבעיה, המהווה — יותר מאשר הקולוניאליזם והאימפריאליזם — את "הכתם על הכבוד" של האנושות המתורבתת.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ