איה אותה ארץ

גם אנחנו, הקולנוע היה נחמתנו הגדולה

האוטוביוגרפיות התל אביביות של יגאל סרנה, של עודד מנדה־לוי ושלי

רות אלמוג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות אלמוג

השנה האחרונה — אוטוביוגרפיה של השנה שלפני המלחמה, מאי 1966 — מאי 1967, מאת יגאל סרנה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2017, 358 עמודים

אני זוכר, מאת עודד מנדה־לוי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2017, 222 עמודים

דאגרוטיפים, סרט תיעודי בבימויה של אנייס ורדה, 1976

דף יומן, סוף ספטמבר

בצהרי יום שישי שקדם לסוכות, לאחר שהשלמתי קניות בשוק האוכל שבלב דיזנגוף, קירטעתי לאיטי בעזרת מקלי החדש והצבעוני ברחוב המלך ג'ורג' בואכה שלמה המלך והנביאים. את המקל הקודם גנבו לי במרכול. אני בטוחה שאזהה את האיש המבוגר שגנב לי אותו. אני אורבת לו בכל פעם שאני באה לקנות שם. הלכתי לאיטי כשהשמש מבעירה את הרחוב. לפתע פגשתי בתוך ההמון עמוס הסלים החולף כאן בשעות אלה את יגאל סרנה, שאותו לא ראיתי זה זמן רב. לא ראיתיו מאז נסגר קפה "באצ'ו" שבפינת שני המלכים, העברי והאנגלי. כולנו בשכונה (שחקנים, משוררים, במאי קולנוע, זמרים, ואמנים) מתגעגעים על בית הקפה הנחמד הזה שהיה מקום מפגש נוח ונעים. יגאל סרנה היה פוקד אותו, דורית רביניאן היתה עוברת שם לעתים, ופעם אחת אפילו עברה שם עירית ברונובסקי עם שתי בנותיה היפות. ועכשיו שמחתי לפגוש את יגאל סרנה, כי הוא חביב עלי ואני מעריכה את אומץ לבו. עמדנו בצל מתחת לשקמה עתיקה, שבתקופת שנה זו משירה את פרותיה העגולים הוורודים אל המדרכה והם נדרסים על ידי ההולכים ושבים ומאפירים לעיסה דביקה מכוערת. אני נזהרת בהם שמא אחליק ואשבור איזו עצם, ותמיד שואלת את עצמי מה זה בעצם "בולס שקמים".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ