ההורים שלנו כולם היו יתומים, וכך זה היה הכי פשוט ורגיל

ב"חסד נעורים" מאת צפרירה שחם־קורן יש פרקים ובהם גילויים חדשים על אירועים היסטוריים, המתיכים את הספרות לחיים. הכתיבה האינטימית המתגלה ביומנים שבספר היא סוג של אוטוביוגרפיה, אך יותר מכל, הספר מבטא את מחיר האימהוּת בראשית ההתיישבות בקיבוצים

רות בקי קולודני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות בקי קולודני

חסד נעורים, מאת צפרירה שחם־קורן, הוצאת יד טבנקין ויד יצחק בן צבי, 2018, 354 עמודים

"כל ערב היתה רואה בחדר האוכל את האשה שאליה בעלה שלה היה בשעות גנובות בא ובה. גם אם הסיטה את המבט, מוכרחה היתה לראותם שם, או בשבילים או בעבודה; ככה זה בחברה סגורה ודחוסה בה כולם רואים, יודעים ומתלחשים. חודשים הכחיש ושיקר, ובשעות המשפחה אחר הצהריים היה בא לחדר לפגוש את הילדים, כאילו אין סודות. כאשר ההיא הרתה והוא עבר אתה לחדר משפחה (וגם אם לא עבר), הבינו גם הילדים מה שאמם הדאובה הסתירה מפניהם. השבר נחרץ".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ