אימרה קרטס
אימרה קרטס

כשהייתי ב-1989 בפעם הראשונה בווינה, הגעתי בלב העיר אל כיכר ציורית ממנה הובילו מדרגות אל תעלת הדנובה וסימטאות מרוצפות התפתלו בין חנויות מימים עברו ומבואות בתים. בתמונת העיר החביבה רק פגם אחד הבחנתי בו: בקרן סימטה תלולה שמרו שוטרים בכובעי ברט מצוידים בתת מקלעים על בית הקהילה היהודית — כפי שהעירו לי מיד — ועל בית הכנסת הסמוך לו. עברו כמעט חמישים שנה מאז שהשתתפתי — בעודי תלמיד — בתפילה בציבור. התחשק לי להיכנס. ברם בשער חסמו את דרכי שני גברים צעירים מרשימים חובשי כיפות סרוגות. לאן פני, ביקשו לדעת. אי אפשר להיכנס כאן ככה סתם. לפני שנים אחדות היה ליד בית הכנסת פיגוע. לכן המשטרה. מדוע אני מבקש להיכנס, ומי אני. עניתי כי אני סופר הונגרי העוסק בספריו פה ושם בשאלות הקיום היהודי. אם אוכל להוכיח זאת. לא יכולתי. שאומר משהו בעברית. לא עלתה בזיכרוני גם לא מלה עברית אחת. אך לכל הפחות אני יודע איזה מין אחר צהריים היום. לא אני, המלווה האוסטרית הבלונדית והקתולית שלי השיבה: ערב שבת. באי־רצון הרשו לי להיכנס.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ