עוגת הזאכר, האופרטה "העטלף", הקצפת שעל הקפה, היטלר

מה סודה של וינה ומה מקום היהודים בסוד הזה — השאלות האלה חוזרות ועולות ותורמות כך לנוסטלגיה הווינאית עד ימינו. ומדוע חביב על הישראלים המילקי בברלין ולא בווינה. על אסופת המאמרים "וינה 1900"

משה צימרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה צימרמן

וינה 1900: פריחה על סִפָּהּ של תהום, עורכות: שרון גורדון ורינה פלד, הוצאת כרמל, 2019, 560 עמודים

נוסטלגיה היא מחלה מסוכנת, ואין כמו מחוז הזיכרון הקרוי וינה כדי להדגים מחלה זו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנוסטלגיה של יהודים. זה קרה כבר באמצע שנות החמישים, מעט אחר קום המדינה, כעשור שנים בלבד אחרי השואה: סדרת הסרטים האוסטרית "סיסי" פתחה את הדרך למבול סרטים בבתי הקולנוע בישראל שבאו מבית היוצר הווינאי, קומדיות בעיקר, ששימחו את לב דוברי הגרמנית בארץ. על הנהנים נמנו גם צברים שלמדו לשנוא את הגרמנים ולאהוב את האוסטרים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ