איש מת מהלך ברחובותינו

המקסימום שאפשר לעשות כשתקועים כבר בתוך המגיפות זה לעבור מ"דקאמרון", שנכתב על המגיפה השחורה במאה ה-14, אל לוקרציוס, שכתב את ספרו "על טבע היקום" במאה הראשונה לפנה"ס וקרא את "אדיפוס המלך" של סופוקלס שחי במאה החמישית לפני הספירה, ואל אלבר קאמי שקרא את שלושתם וכתב את "הדבר". וכולם הגיעו לאותה מסקנה: מול המגיפה הסוף תמיד יהיה אותו סוף. הצדיק נספה יחד עם הרשע, מי שברח מת כמו מי שנשאר, איש לא נמלט

נורית גרץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית גרץ

ב-30 בינואר, כשמספר ישראלים ששבו מסין הוכנסו לבידוד, זה לא נראה הגיוני, ובכל אופן זה קרה רחוק. ב-4 במארס, כשהמדיניות הוחמרה והוכרז על בידוד לכל החוזרים מצרפת, אוסטריה, גרמניה, שווייץ וספרד, זה עדיין קרה רק לאחרים. ב-27 בפברואר, כשהתגלה מקרה ראשון של חולה קורונה שחזר מאיטליה, אפשר היה עוד להניח שמי שלא היה באיטליה זה לא יקרה לו. אבל כשבתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו, נאסרה התקהלות של מעל 100 איש ויצאה המלצה להטיל סגר על זקנים, כבר ברור היה שכל זה קורה כאן. "המגיפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם", כתב קאמי ב"הדבר", "לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף". אבל "לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע האדם הוא שחולף".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ