ניצה בן־דב

במסתו הידועה "גילוי וכיסוי בלשון" מבהיר ביאליק שבניגוד לאמונה הרווחת שהמלים מצביעות על המציאות, מגדירות, מתארות ומעצבות אותה, תפקידן העיקרי הוא הפוך: "להסיח את הדעת ממנה", להרחיקנו מתכניה המבהילים, להיות "כיסוי וחציצה" מפניה. דבר זה בולט בעיקר כשעומד האדם מול החידלון, מול המוות. המלים אז באות לכסות על המציאות העירומה, על התוהו המנצנץ מתוכה, לסתום, להסתיר להסיט. וכך מקטרג המשורר — דווקא הוא, שהשפה היא כלי הביטוי שלו — על המלים: "אך הנה מת האדם — והחלל מתרוקן. אין מה שיסיח את הדעת — והמחיצה נסתלקה [...] ואנו יושבים לפניו רגע אחד על הארץ האפלה אבלים ודוּמם כאבן. רק רגע אחד, לפי ששר של חיים [...] מזמין לנו מיד 'סגולה' חדשה להסיח בה את הדעת ולהפיג את הפחד, ועד שלא נסתם הגולל על המת — וכבר נמצא אותו החלל שנתרוקן סתום שוב באחת המלות, תהא של הספד, של תנחומין, של פילוסופיה או של אמונה בהישארות הנפש".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ