חייבים לדבר על אטונאליוּת. כי אין דבר כזה

110 שנים עברו מאז כתב ארנולד שנברג את "שלושה קטעים לפסנתר" (1909), אחת מהיצירות האיקוניות של המודרניזם הגרמני, ובהתאם לכך אחת מהדוגמאות הבולטות שזכו לכינוי הגנאי אטונאליוּת, מכיוון שהמצלול סוטה או חורג מזה של מאהלר, נניח, או אפילו מזה של ברהמס

אסף שלג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסף שלג

לזכרו של פרופ' ירון אזרחי

חייבים לדבר על אטונאליוּת. אי אפשר להתעלם מכוחו של המושג השגור על פיהם של חובבי מוסיקה, מוסיקאים ומוסיקולוגים כאחד. אי אפשר שלא להכיר ביכולתו הבלתי מעורערת כמעט לסמן את מה שנדמה כחריג, סוטה ומוזר, ובאופן כל כך גורף. ומשום כך הגדרת המושג לא תועיל כאן, ובכל אופן לא כרגע. כי לא כולם מתכוונים לאותו דבר כאשר אטונאליוּת נשלפת כמאפיין מוסיקלי (והיא בדרך כלל נשלפת מהר מדי), אבל דומה שכולם מכוונים למושאים דומים. אוצר המלים המסונף לאטונאליוּת יופיע כמעט תמיד בהקשר של חריגה והחרגה, עיוות וסטייה שהתקבעו כיציבות בשיח על מוסיקה אטונאלית כביכול. כך, למשל, ארנולד שנברג נהפך לאטונאלי מכיוון שהמצלול של רוב יצירותיו סוטה או חורג מזה של מאהלר, נניח, או אפילו מזה של ברהמס.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ