שירתו של עמיחי משחררת אותי מבתי הכלא הנפשיים שלי

ב-1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, נסענו יוסי, בעלי, ואני לאוניברסיטה של קליפורניה, ברקלי, ללימודי דוקטורט. יהודה עמיחי, הנערץ על הסטודנטים לספרות ועל הקהילה היהודית באזור ברקלי וסן פרנסיסקו, הגיע לשם גם הוא עם משפחתו. עמיחי היה שגריר תרבות. לכל מקום שהגיע הקהילה היהודית אהבה אותו: חייל, משורר, משורר־לוחם, איש מקסים. השיעור שהעביר היה "דמוקרטי" לחלוטין: לכל אחד ואחת מסטודנטים היתה זכות דיבור דומה לזו של "המורה" ואולי אפילו עלתה עליה. עמיחי הקשיב לתובנות שלנו והתפעל מהן. כולנו קיבלנו בסוף הסמסטר אותו ציון: 100. על הביוגרפיה החדשה של עמיחי מאת עידו בסוק

ניצה בן־דב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניצה בן־דב

ספקות ואהבות: יהודה עמיחי — חיים, מאת עידו בסוק, הוצאת שוקן, 2019, 496 עמודים

"כבר היו לי שלושה וארבעה חיים / ואינני יודע כמה עוד יהיו לי", כותב יהודה עמיחי בשירו "חלון עמוק", אחד השירים האחרונים בספר שיריו המאוחר יחסית "שעת החסד" (1982). ספק אפוא אם אפשר לכלול את שלושה או ארבעה מסלולי חייו — אהבותיו, מלחמותיו, המעברים הגיאוגרפיים והפסיכולוגיים שחווה, התמורות האידיאולוגיות שחצה, משפחותיו, חבריו, מקורות ההשפעה עליו, חידושיו, שיריו הידועים והידועים פחות, סיפוריו, הרומאן הגדול שלו, מחזותיו, התסכיתים לרדיו שכתב, פרסומו הבינלאומי, והדרך העקלקלה שבה התקבלה שירתו המהפכנית — בביוגרפיה אחת. בספרו "ספקות ואהבות" מתמודד עידו בסוק בהצלחה, הייתי אומרת אפילו באופן הרואי, עם משימה שעל פניו נראית בלתי אפשרית.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ