אני אשם שהלך כי לא שמעתי בקולו

יש עניין מחודש בספר "הפנים הרבות של האובדן והשכול" במצבי האבל המשונים שהולידה המגיפה, שבהם אומרים "קדיש" לפלאפון ורואים את המת מבעד לזכוכית

רות בקי קולודני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות בקי קולודני

הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול, מאת שמשון רובין, ד"ר רות מלקינסון, פרופ' אליעזר ויצטום, הוצאת אוניברסיטת חיפה, פרדס הוצאה לאור, 2016, 447 עמ'

בקיץ שעבר, כשעוד יכולנו לנסוע בעולם, ישבתי באחד מבתי הקפה הקטנים באי היווני מיקונוס, וכתבתי בעט במחברת יומן. היתה שעת בין ערביים, וגלימת הים לרגלי ההר ריפרפה וניצנצה לה בשמש השוקעת; כשלגמתי מהאמריקנו שמתי לב שבחור צעיר נועץ בי ללא הרף מבטים כשאני כותבת. לאחר זמן מה ניגש אלי ושאל באנגלית מהי הכתיבה המשונה הזאת מימין לשמאל; השבתי לו שזו כתיבה עברית. "הה", הימהם בהתנצלות, "אתם היהודים עם חכם. יש לכם מסורת וכללים נכונים לנפש האדם, כשאדם מת, אתם יושבים ביחד שבעה ימים ומדברים עליו, ואחר כך מתאבלים חודש ושנה. אבל אצלנו, באוסטריה זה לא ככה". הוא היה נבוך, ובסערת נפש התיישב לידי עם כוס הבירה שלו וסיפר שהוא בן יחיד ושאביו מת חצי שנה קודם לכן. "הייתי בן גרוע", אמר, "ואני מתחרט שלא יכולתי לבקש ממנו סליחה ולהיפרד כראוי. אצלכם היהודים יש דרכים לכך, ואצלנו לא".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ