"מתעוררים" ו"זקופים": מה חסר כל כך במונולוגים של גברים על מיניות גברית

ספריהם של רון דהן ויוסי אשור, שיצאו במקביל, נותנים קול למגוון מרואיינים המספרים על ניסיונם. היעדרן הכמעט מוחלט של עדויות על הטרדות ופגיעה בנשים צורם, וחוסר פרספקטיבה ומודעות עצמית הופך את הקריאה למייגעת. מי שבכל זאת מצילים את המצב הם בעיקר ההומואים והטרנסים

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבי פיטשון
אבי פיטשון

אין ספק שפרסומם בסמיכות זה לזה של "מתעוררים" ו"זקופים", שני ספרי מונולוגים של גברים הדנים במיניות גברית, הוא תוצר של מהפכת #MeToo הנשית. חזיתה המרכזית היא כמובן המאבק לשימת קץ לשנים רבות (עשרות, אם לא מאות, אם לא תוחלת החיים של ציביליזציה שלמה) של שתיקה, השתקה ואוזלת יד לנוכח הטרדות מיניות, תקיפות מיניות ואונס — ושימת קץ לאי־קבלת האחריות האישית, החברתית, הפוליטית והפלילית על פשעים אלה. אך לצד ההתמקדות בפשעים, תנועת #MeToo פתחה דיון רחב יותר: בשאלת ההסכמה, באזורים האפורים שבהם שהו ושוהים המוני גברים שאינם פושעים ובהגברת המודעות למיניות האשה, צרכיה, רצונותיה ומורכבויותיה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ