"מלחמת זכות השיבה": הדמיון בין הפלסטינים לגרעין המשיחי של המתנחלים

ייתכן שספרם של עדי שורץ ועינת וילף העוסק בזכות השיבה הפלסטינית יעורר טענות שהוא אינו מחקר חדשני מספיק, שהוא נע בין הסיפורי לאנליטי ושאינו מסתמך על מקורות בערבית. אך זהו מסמך חשוב, כי הוא מנסה לגמול את השיח הציבורי מאשליות בנוגע לשלום אזורי

גדי טאוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גדי טאוב

אפשר לסכם את הטענה של עדי שורץ ועינת וילף בספר "מלחמת זכות השיבה" בערך כך: דרושה מהפכה קופרניקאית קטנה בשיח הציבורי שלנו על הסכסוך הישראלי־הפלסטיני. כל עוד נמשיך לחשוב שמטרת הפלסטינים דומה לשלנו, כלומר, שהם שואפים בראש וראשונה להגשמת זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלהם, נישאר דומים לתלמי, שסבר כי השמש סובבת סביב הארץ. כך נתקשה מאוד להבין את מהלך הסכסוך. אבל אם נפנים את העובדה שמה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה" הוא מטרתם וליבת זהותם הלאומית, נוכל להתחיל לחשב את מסלולנו על בסיס עובדתי איתן. שאר מסלולי הכוכבים יתבררו אחר כך כמעט מאליהם: הסירוב העקבי והעיקש לכל הצעות החלוקה מאז תחילת "תהליך השלום", הפיגועים שיאסר ערפאת עודד בד בבד עם השיחות, הפניית המשאבים העצומים שהקהילה הבינלאומית הרעיפה על הפלסטינים לטרור במקום לבניין אומה, הנצחת "מחנות הפליטים", הסירוב לראות ברצועת עזה בית, "זכרו את חודייביה", הנרטיב של "הנכבה" והיעדרה הבולט של תנועת שלום פלסטינית. העיקר מאחורי כל אלה אינו ריבונות פוליטית אלא "שיבה" פיזית, גיאוגרפית, של "הפליטים" לבתי אבותיהם (במובן זה הם דומים יותר לגרעין המשיחי של המתנחלים הדתיים ופחות לזרם המרכזי בציונות).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ