"הדרך ל-77'": גוויעתה של תנועת העבודה נמשכה לפחות 12 שנה לפני המהפך

ספרו של ההיסטוריון ערן אלדר על שקיעתה של תנועת העבודה מלא מידע, סיפורים גדולים ופכים קטנים. אבל יש בו קצת יותר מדי פרסומי עיתונות על חשבון תזה של ממש

אורי משגב
אורי משגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי משגב
אורי משגב

עורך הסדרה: אלי שאלתיאל

באוגוסט 1974 התכנס מרכז מפלגת העבודה לבחור מזכ"ל חדש במקום אהרן ידלין. עם המועמדים הפוטנציאליים נמנו אבא אבן ופעילים אחרים. רובם נשרו מהמרוץ מסיבות שונות, וערב ההצבעה התפרסם ב"דבר" מאמר פובליציסטי שבו נטען כי המועמד המתאים צריך להיות מי "שדרכו בעבר הוכיחה את יכולתו להפיס את המתיחות הבין־חטיבתית ושניסיונו מעיד על יכולת וכישורים ללכד". הפור נפל על מאיר זרמי, מזכיר איחוד הקיבוצים לשעבר, שעבד באותה עת במוסך של קיבוצו, מעיין צבי. הבעיה הבוערת שהוטלה לפתחו היתה חובות לספקים ולנושים בסך 30 מיליון לירות. היו למפלגה גם הכנסות חודשיות, שהסתכמו ביותר ממיליון לירות ומקורן בחוק מימון המפלגות ובמס הפוליטי של ההסתדרות; אבל זרמי גילה במהרה שהן משועבדות קדימה, לתשלום החובות ולמימון הוצאות המפלגה בבחירות הכלליות שנערכו בדצמבר 1973, מיד לאחר מלחמת יום כיפור. בבחירות אלו ניצח המערך בראשות גולדה מאיר. היא הרכיבה ממשלה, אולם התפטרה במהרה בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, ואת מקומה תפס לראשונה נציג דור הצברים, יצחק רבין. כמו זרמי, גם רבין הוטרד ממצבה הכלכלי של המפלגה; המנגנון הארגוני שלה באותה עת כלל 80 סניפים ו–320 עובדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ