"שירת הטבועים": מיכאל גלוזמן מתעקש לנתח שירה בעזרת שבלונות אבחוניות

בספרו החדש מיכאל גלוזמן טוען כי דור המדינה בשירה העברית הוא דור מוכה טראומה ולפיכך גם לוקה במלנכוליה. כמו כל אותם מחקרים הנשענים על פרשנויות פסיכואנליטיות מהסוג הטיפולי־מציצני, גם לזה של גלוזמן אין כל קשר לספרות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

א.

ישנם אנשים בתל אביב שמוכנים להישבע במזרני היוגה האקולוגיים שלהם שמיכאל גלוזמן הוא מורה יוגה דגול — אבל לי, שאיני טיפוס יוגי במיוחד, אין ולו מלה טובה אחת לומר על הפרופסור הגמיש. שום דבר. רק מלים רעות. את רובן, מטעמים משפטיים, לא ניתן לכתוב כאן. אם יום אחד — במהרה בימינו — תוקם ועדת חקירה בלתי תלויה שתחקור את הרס הספרות העברית והרס החוגים לספרות במחצית הראשונה של המאה ה–21, אין לי ספק כי גלוזמן יככב בדו"ח הסופי שלה. לא אוכל למנות ולגולל כאן (להתגולל אוכל) את הנזקים העצומים שהלה הסב לספרותנו השנוקה במחקריו, בשיעוריו ובעת כהונתו הממושכת כראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב (כהונה שנסתיימה ב–2015); לנוער שהשחית, ככל הנראה, כבר אין תקנה (חלקם כבר מזיקים בזכות עצמם) ואיש כבר לא יעורר אותם מתרדמתם הדוגמטית. המוחות הבוסריים הללו נפלו כפרי בשל לידיו של התועמלן והאינדוקטרינטור הזה, אותו יבואן של אופנות אקדמיות שנעדר כל מחשבה עצמאית ושהספרות, ואהבת הספרות, ממנו והלאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ